מעבר למחיר האנושי שלו, קוביד-19 הטיל עלינו מחיר כלכלי מרתיע. תוך שבועיים בלבד באמצע מרץ 2020, נעצרו בפתאומיות תעשיות ומגזרים שלמים. בבריטניה, למשל, ייצור המכוניות ירד מיותר מ-70,000 מכוניות באפריל 2019 ל-197 מכוניות בלבד באפריל 2020; לניגוד נוסף, בריטניה ייצרה יותר מ-120,000 יחידות במהלך פברואר 2020.
כדי לשרוד משבר כזה, עסק חייב להיות גם יעיל וגם עמיד. חשבונאות נבונה – התפיסה החשבונאית ההגיונית לפיה צריך להיות סף גבוה יותר להכרה ברווחים הצפויים ביחס להכרה בהפסדים צפויים – סייעה במשך דורות לעסקים לאזן בין שתי המשיכות הללו. בתורם, עסקים היו מוכנים טוב יותר למכה בלתי צפויה. ואז, בערך בתחילת המאה ה-21, ביטלו קובעי החוקים החשבונאיים את הזהירות. אנחנו חיים את התוצאה היום: הכלכלה שופעת מאזנים מחורבנים שמחייבים חילוץ ענק כשמגיעים משברים.
כעת, מודאגים מהלוואות בנקאיות אנמיות לחברות תעשייתיות, הרגולטורים צמצמו עוד יותר את הזהירות. הפד הקל לאחרונה על מגבלה חשבונאית מרכזית שעודדה הלוואות אחראיות יותר והבטיחה שלבנקים תהיה כר עמיד בפני הפסדים שנגרמו משבר. בבריטניה, הבנק המרכזי כל כך מבוהל מהלוואות חלשות לתאגידים שהוא קורא למוסדות פיננסיים לא לבצע חיובים גדולים על הלוואות שעלולות להחמיר. פרקטיקות אלו מהוות את ההיפך מזהירות.
משבר פיננסי כמו זה הנוכחי שלנו לא היה בלתי נתפס. חלף רק מעט יותר מעשור מאז שהעולם חווה בפעם האחרונה זעזוע פתאומי בכושר הפירעון התעשייתי העולמי, והרעיון שזעזוע כזה יכול לנבוע ממחלות הפך לממשי מאוד בעקבות התפרצויות האבולה והזיקה שהתרחשו כמעט ב-2014 ו-2016. אז השאלה האמיתית היא איך נמנעים מלמצוא את עצמנו כאן שוב כשאנחנו עומדים בפני ההלם הכלכלי הגדול הבא? אחת התשובות היא להחזיר את ה"זהירות" לחשבונאות הארגונית.
כיצד Prudence מאזנת בין חוסן ויעילות
חוסן הוא היכולת לעמוד ולהתאושש מזעזועים שליליים. החוסן הוא רפוי – היכולת לספוג כישלון ולהמשיך הלאה. אתה לא עמיד אם המשכת להחזיק בחטיבה ההפסדית הזו במקום לסגור אותה. אתה גם לא עמיד אם לא השתמשת בחובות בהגדלת העסק שלך, כי סביר להניח שזה אומר שלא פינית לרמה שבה אתה יכול להרשות לעצמך עכשיו כמה כישלונות.
יעילות פירושה פשוט תפוקה גדולה יותר ופחות בזבוז עבור כמות נתונה של קלט. ארגונים יעילים הם קלילים לנכסים וממנפים יותר, יחסית לעמיתים – תכונות שלכאורה הופכות אותם לפחות עמידים. נראה שיש להם פחות רזרבות מהן כשהגשמים נכשלים. אבל להיות קל נכס באמת אומר שאתה נושא פחות מטען עודף כאשר אתה צריך לנוע במהירות; זה לא אומר שהשלכת מעצמך את המטען החיוני. חברות, כמו דיאטות לעתיד, טועים לעתים קרובות בשאיפה שלהן להיות רזה. באופן דומה, להיות ממונף יותר מעמיתיך אומר שאתה יכול לעשות יותר עם פחות הון, מה שיכול להיות יתרון עצום כאשר ההון הוא דל, כמו במהלך משבר. המפתח הוא להניח רק את המינוף הנדרש כדי לפעול בהיקף ובהיקף יעילים, ולא להניח מינוף לחלוקת דיבידנדים או בונוסים, כפי שעשו כמה בנקים לפני המשבר הפיננסי האחרון.
חשבונאות נבונה מאזנת את הכוחות שמניעים את העסק להיות יעיל וגמיש בכך שהיא עוזרת לחברה להישאר קלה בנכסים ומאלצת אותה למחוק פרויקטים מטומטמים ככל שההפסדים שלהם מתגלים, אפילו בזמנים טובים אחרת. חברה כזו נוטה אפוא פחות לזרוק כסף טוב אחרי רע, ולהוזיל בזבוז בחברה ובמשק. וכאשר מגיעים זמנים רעים, החברה נוטה פחות לשאת בעלויות לא רצויות, הקלה עצומה לכולם, כולל משלם המסים.
כמו כן, כאשר חברה נבונה מגייסת חוב, היא עושה זאת למרות ההטיה כלפי מטה בחשבונותיה – כך שהחוב בטוח יותר, בכך שהוא יושב על כר שמרני יותר. זה מפחית את הסיכוי שהחברה והנושה שלה ייכשלו כשמגיע משבר.
ולבסוף, בהיותה זהירה בזמנים טובים, החברה הכירה בהפסדים קודם לכן, והפחיתה את היקף תשלומי הדיבידנד והבונוסים שלה. המשמעות היא שיש יותר חיץ בהון שנשמר כדי לצלוח אותו במהלך משבר.
חוזרים לפרודנס
זהירות היא גם עיקרון רגולטורי וגם מצב נפשי ניהולי. כדי להחזיר את הזהירות לחשבונאות נדרשים אפוא שני שכבות של פעולה. ראשית, הרשות לניירות ערך בארה"ב (ומקבילותיה ברחבי העולם) צריכה להורות שכל תקני חשבונאות חדשים – ולמעשה כל תקני חשבונאות שהונפקו מאז 2000 בערך – יעמדו במבחן הזהירות. במילים אחרות, הסטנדרטים הללו צריכים לדרוש ראיות אובייקטיביות לפני שחברות יוכלו לרשום רווחים (או להימנע מהפסדים) על בסיס צפי רווחים בעתיד.
שנית, דירקטוריונים ורואי החשבון צריכים להפעיל ספקנות רבה יותר בעת אישור שיקולי מנכ"ל וסמנכ"ל כספים על פריטים בעלי שיקול דעת גבוה, כגון היוון נכסים בלתי מוחשיים והימנעות מחיובי מוניטין. בציפייה לדחיקה כזו, ההנהלה הבכירה תטיל סטנדרטים גבוהים יותר משלהם בקבלת החלטות אלו, שיביאו למאזנים באיכות גבוהה יותר.
זהירות בפרקטיקה חשבונאית קיימת לפחות מאז שנות ה-1400, ובסוף המאה ה-19 והופעת הקפיטליזם המודרני, זה כבר היה עיקרון מפותח ונחשב נרחב. בטיפשות נטשנו את ההיסטוריה הזאת ממש לאחרונה, אבל שני משברים פיננסיים גדולים וטריליוני חילוץ מאוחר יותר, אנחנו חייבים להחזיר אותה.
